יהודה, חנוכה ופשרה

רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה' (סנהדרין דף ו עמוד ב).

האחים פוגשים את יוסף אחיהם בדותן. יוסף נשלח על ידי אביו לראות את שלום אחיו, ונופל למלכודת. האחים מקנאים ושונאים את אחיהם מאביהם בנה של אשת אביהם האהובה רחל, שגדל כיתום מאימו ואביו העביר אליו את אהבתו לאימו שמתה בלידת אחיו הקטן לבנם יוסף.

כשיוסף מגיע אל האחים חלקם רוצים להורגו על פי מדרש חז"ל הם שמעון ולוי שכבר התנסו ברצח אנשי שכם: "כלי חמס מכרותיהם". ראובן מתכנן להציל אותו ולהשיבו אל אביו, ולכן מציע להשליכו לבור כדי להעלותו אחר כך, האחים ככל הנראה לא ידעו את תוכניותיו, ואילו יהודה מציע פתרון ביניים: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו (ל"ז כו).

בצע הוא ממון שמושג שלא ביושר, דיינים צריכים להיות שונאי בצע: "שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע" (יחזקאל כ"ב כז). ייתכן שיהודה מתכוון בהשאלה לתועלת, מה תועלת תצמח לנו אם נהרוג את אחינו? למרות שהם לא הרגו את יוסף אלא השליכוהו לבור. השלכה לבור ללא מים ומזון משמעותה גרימת הריגה שנחשבת כהריגה. הבור הוא מקום נסתר, ולכן יהודה מוסיף: "וכיסינו את דמו", טשטוש ראיות, העלמת המעשה חמורה מאד. מזכיר את מעשה הרצח הראשון בהיסטוריה האנושית, קין הורג את הבל ומכסה את דמו, וה' שואל אותו שאלה רטורית: מה עשית? קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה (בראשית ד' י), כיסוי הדם מעלים את מעשה הפשע, ומוסיף חטא על פשע. לפני ה' הדמים המכוסים מגולים והוא יעניש את הרוצחים: כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר: לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת: (יחזקאל כ"ד ז-ח), וכך מבקש איוב הסובל ייסורים: אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי (ט"ז יח).מצוות כיסוי הדם אחרי שחיטת חיה או עוף מטרתה לכסות שפך דם החיה והעוף שהתורה מסתייגת ממנו: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: (ויקרא י"ז יג).

יהודה יוצא נגד הצעת ראובן שהתקבלה בינתיים להשאירו בבור, לדבריו זו גרימת רצח וכיסוי דם, אין הבדל עקרוני בין רציחה ישירה להשלכה לבור שתגרום למיתה איטית. יהודה הבין את הצעת ראובן כפשרה, בצע לשון פשרה כדברי התלמוד לעיל, אומר יהודה זו לא פשרה, זה רצח (הנצי"ב- העמק דבר). הקושי בפירוש זה הוא שבלשון המקרא בצע אינו פשרה אלא ממון המושג שלא ביושר או תועלת.
אפשרות אחרת שמעלה ה"משך חכמה": רבי מאיר אומר שהבוצע הוא יהודה. יהודה מציע פשרה, לא להרוג את יוסף אלא למכרו. הפשרה היא בין הריגה להצלה. למרות שחטיפת אדם ומכירתו לעבדות זו עבירה חמורה מאד, שענשה מוות: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כ"א טז), אבל החטוף שנמכר לעבד נשאר בחיים, ומי יודע מה יהיה בעתיד. היה מקום לשבח את יהודה על הצעתו שהתקבלה, במיוחד שאם נבחן את תוצאותיה ונקרא את העלילה עד סופה, ניווכח שמכירת יוסף למצרים הביאה לכך שעלה לגדולה אחרי סבל רב, מונה למשנה מלך מצרים, והציל את כל המשפחה מחרפת רעב. הצעתו של יהודה הייתה הדרך למימוש ההבטחה של ה' לאברהם בברית בין הבתרים:
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: (בראשית ט"ו יג-יד)

רבי מאיר שהיה מעמיק מאד בהלכה וחכמים לא ירדו לסוף דעתו (עירובין י"ג:) מתנגד ל"מבחן התוצאה", מעשה המכירה היא פשע נוראי, שעם ישראל ישלם עליו לדורות, גם אם תוצאותיו היו למחיה, כמו שיוסף מנחם את אחיו אחרי קבורת אביהם: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: (בראשית נ' כ).

עבירה גוררת עבירה, יהודה חוטא אחרי מכירת יוסף במעשה תמר, שחשבה לזונה אחרי שכיסתה את פניה. גם כאן המעשה חמור מאד, תוצאותיו היו לידת התאומים פרץ וזרח, משושלת פרץ יולד דוד המלך וכל השושלת של מלכי בית דוד. מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה (קידושין פ"א:), מעשה שלילי גם אם תוצאותיו חיובית עדיין עומד על כנו. האחריות של האדם היא על המעשה שנמצא בידו, התגלגלות האירועים בהמשך כבר לא בידו אלא בידי שמיים, ה' לעיתים מסבב את ההיסטוריה שגם ממעשים חמורים צומחים דברים חיוביים, במיוחד אם הדברים נוגעים לכלל האומה.

עיקרון זה קיים גם בנוגע לחנוכה. מרד החשמונאים נגד היוונים הסלווקים הצליח למרות שמרידות נוספות בהמשך נגד האימפריה הרומית לא צלחו, המרד הגדול שהביא לחורבן בית המקדש השני, מרד התפוצות אחרי החורבן ומרד בר כוכבא שהסתיים בחורבן איום. מרד החשמונאים שהיה נגד גזרות הדת של אנטיוכוס אפיפנס נחל הצלחה גדולה, הוביל לביטול גזרות הדת, ניצחון מזהיר במלחמה ומאוחר יותר להקמת ממלכה עצמאית. אחרי הניצחון המזהיר וטיהור בית המקדש על ידי יהודה המקבי, הוא עצמו נפל בקרב וגם אחיו נפלו או נרצחו. הממלכה החשמונאית הייתה רחוקה מלהיות מזהירה, מלחמות אחים, ינאי המלך שהיה צדוקי הורג את חכמי ישראל. ינאי שהיה מלך חזק והרחיב את הכיבושים בארץ ככל הנראה כשברקע הממלכה הסלווקית מתפוררת דבר שאיפשר לו לעשות זאת, גרם לסכסוכים פנימיים גדולים. שלומציון אשתו שהוא ממנה אותה למלכה לפני מותו, הייתה מקורבת לחוגים הפרושים, מנסה לעצור את הסחף וללכד את העם ולא מצליחה. שני בניה נאבקים על ירושת המלכות, יוחנן הוקרנוס ויהודה אריסטובלוס, מלחמת אחים עקובה מדם בירושלים. הם נוסעים לרומא לבקש את הקיסר פומפיוס שיתווך ביניהם. הקיסר מתנה את שירותיו בשליחת נציב רומי לארץ שיפקח על הסכם הבוררות, ומאז רומא מנהלת את השלטון ה"עצמאי" בארץ. הורדוס שהיה גר אדומי משמיד את כל בית חשמונאי. מלכות החשמונאים שרדה קרוב לשמונים שנה בלבד, הרמב"ם מונה עצמאות ישראלית יותר על מאתיים שנה שזה כולל את הורדוס וצאצאיו ולא נאריך בתיאור ימים אלו.
למרות זאת ימי החנוכה נשארו ימי הלל והודאה ואפילו שמחה (ספר מקבים, רמב"ם) לדורות, כיוון שהמרד עצמו הציל את הקיום היהודי לדורות, ביטול גזרות הדת, והמשך קיום התורה והתרבות היהודית עד החורבן ושנים רבות אחר כך בגלות, היה בזכות גבורתם של החשמונאים. סופה של מלכות החשמונאים והתנהלותה לא מעיבים על האירוע הגדולים בראשית התקופה. האירועים בעתיד היו כתוצאה מ"שנאת חנם" שהחריבה את הממלכה והמקדש. לקח לדורות.